Peah
Daf 25a
משנה: שִׁיבּוֹלֶת שֶׁבְּקָצִיר וְרֹאשָׁהּ מַגִּיעַ לַקָּמָה אִם נִקְצֶרֶת עִם הַקָּמָה הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת וְאִם לָאו הֲרֵי הִיא שֶׁל עֲנִייִם. שִׁיבּוֹלֶת שֶׁל לֶקֶט שֶׁנִּתְעָֽרְבָה בְגָדִישׁ מְעַשֵּׂר שִׁיבּוֹלֶת וְנוֹתֵן לוֹ. אָמַר רִבִּי אֱלִיעֶזֶר וְכִי הֵיאַךְ הֶעָנִי הַזֶּה מַחֲלִיף דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לִרְשׁוּתוֹ אֶלָּא מְזַכֶּה אֶת הֶעָנִי בְכָל הַגָּדִישׁ וּמְעַשֵּׂר שִׁיבּוֹלֶת אַחַת וְנוֹתֵן לוֹ.
Traduction
S’il reste, sur un champ moissonné, un épi non coupé, mais dont le bout de la tige touche une gerbe de blé sur pied, il appartient au propriétaire, dans le cas seul où il serait possible de le couper en même temps que le reste, mais non au cas contraire. Si un épi de glanage (appartenant de droit au pauvre) s’est égaré dans un monceau, le propriétaire prélève la dîme en prenant un épi quelconque, et il rend ensuite au pauvre ce qui lui revient (276)Il ne fera tort ni au pauvre, ni au lévite.. Mais, objecta R. Eliézer (277)Il se rapporte à ce qu'il a dit plus haut, (4, 9), comment le pauvre peut-il prétendre à l’échange d’un objet qui ne lui appartient pas? C’est que le propriétaire est censé lui céder ses droits sur le monceau entier, puis il prélève la dîme, et retire enfin un épi qu’il lui donne.
Pnei Moshe non traduit
מתני' שבולת שבקציר. כלומר שהיה קוצר ונשארה שבולת אחת שלא נקצרה וכל שסביבותי' נקצר וראש אותה שבולת מגיע לקמה שבצדה.
אם נקצרת עם הקמה. אם כשקוצר את הקמה שבצדה יכול הוא לקצור אותה השבולת הרי היא של בעה''ב לפי שהקמה מצילתה.
שבולת של לקט שנתערבה בגדיש. והשתא איכא ספיקא בכל שבולת ושבולת שבגדיש שמא של לקט היא ושמא של טבל היא ואינו יכול ליתן אחת מהן לעני תחת שבולת של לקט דשמא זו של טבל וצריך ליתן להעני דבר שהוא מתוקן ולפיכך מעשר שבולת אחת ונותן לו ובגמ' מפרש כיצד הוא עושה.
אר''א וכי האיך העני הזה מחליף דבר שלא ברשותו. בגמרא מפרש לה דר''א לדבריהם דרבנן קאמר להו לדבריכם דאתם פליגי עלי בדין עשיר שנקט את הפאה לעני שלא זכה להעני כדאמרי' בפ' דלעיל והשתא לדידכו האיך העני הזה מחליף דבר שעדיין לא בא ברשותו שהרי אין הבעה''ב יכול לזכות לו לאותה שבולת של לקט לשנאמר שמחליף עם הבעה''ב ונותן לו אחרת תחת זו אלא לדידכו היה צריך שיהא מזכה את העני בכל הגדיש במתנה על מנת להחזיר דשמה מתנה ונמצאת אותה שבולת של לקט באה ליד העני ויכול להחליפה באחרת וטעמייהו דרבנן מפרש בגמ' דקסברי עשו את שאינו זוכה כזוכה לענין זה דאע''ג דלא זכה בה אפ''ה חשבינן להאי שבולת של לקט כאילו באה ליד העני ויכול להחליפה באחרת והלכה כחכמים:
25a רִבִּי אִימִּי בְּשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ דְּבֵית שַׁמַּאי הִיא דְּבֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִין הֶבְקֵר לָעֲנִייִם הֶבְקֵר. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יָסָא שָׁמַעְנוּ שֶׁהוּא פָטוּר מִמַּעְשְׂרוֹת שֶׁהֶבְקֵר בֵּית דִּין הֶבְקֵר. כְּתִיב וְכָל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים כַּעֲצַת הִשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ. מְנַייִן שֶׁהוּא פָטוּר מִן הַמַּעְשְׂרוֹת. רִבִּי יוֹנָתָן בְּרֵיהּ דְּרִבִּי יִצְחָק בַּר אָחָא שָׁמַע לָהּ מִן הָדָא אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה לֹא בִשְׁבִיעִית וְלֹא בְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית וְאִם עִבְּרוּהָ הֲרֵי זוּ מְעוּבֶּרֶת. בְּחֹדֶשׁ אֶחָד שֶׁהוּא מוֹסִיף לֹא פָטוּר הוּא מִמַּעְשְׂרוֹת. עַד כְּדוֹן בִּשְׁבִיעִית. מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מְנַייִן. אָמַר רִבִּי אָבוּן שֶׁלֹּא לְרַבּוֹת בְּאִיסּוּר חָדָשׁ.
Traduction
Quant à ce privilège des pauvres, R. Imi au nom de R. Simon b. Lakish dit: le premier enseignement de la Mishna est conforme à l’avis de Shammaï exprimé plus loin (6, 1), où il est dit: ''selon l’école de Shammaï (266)''D'après son adversaire Hillel, l'abandon limité aux pauvres n'est pas admissible; en ce cas donc, les obligations légales subsistent, et l'on est tenu de donner la dîme, car c'est une amende en faveur du pauvre, et non le glanage qui lui est dû.'', ce qui est abandonné aux pauvres seuls peut être considéré comme abandonné à tout venant'' (ce qui n’appartient plus à un seul n’entraîne pas d’obligation). Il se peut même, répliqua R. Yossé, que la dispense soit conforme à l’avis de Hillel (267)Voir même série, (Sheqalim 1, 2) ( 46a).: car nous avons appris, dit-il, qu’en ce cas le propriétaire est dispensé de donner la dîme, la déclaration faite par un tribunal de l’amende qui entraîne l’abandon étant toujours valable, comme il est écrit (Esd 10, 8): tout individu qui ne se sera pas rendu dans les 3 jours au conseil des princes et des vieillards, perdra tous ses biens par droit d’anathème (le tribunal peut donc disperser des biens particuliers). Comment sait-on que le tribunal peut parfois dispenser de la dîme? R. Yonathan, fils de R. Isaac bar Aha le déduit de ceci: on ne rend pas l’année embolismique, afin de mettre en harmonie l’année lunaire avec l’an solaire, est-il dit (268)''Tossefta sur Rosh Hashana 2; Sheqalim, 3.'', si c’est une 7ème année agraire, ni si elle est une 8ème année (269)Afin de ne pas retarder le retour des blés.; mais si le tribunal l’a déclaré ainsi, c’est un point admis (270)Quoique la déclaration du tribunal soit erronée, l'on reste tenu d'abandonner les fruits à tout venant.. Or, en prolongeant l’année d’un mois supplémentaire (l’abandon étant juridique), n’est-on pas dispensé de donner la dîme? (puisque l’on en est dispensé d’ordinaire dans 50 ’année du repos agraire, où tous les produits sont abandonnés publiquement? Donc, le tribunal peut accorder cette dispense). On sait, par ce qui précède, pourquoi la 7ème année ne doit pas recevoir d’addition; mais quel est le motif pour la huitième? C’est, dit R. Aboun, pour ne pas augmenter la durée de l’interdiction des nouveaux fruits en ce mois (ce mois additionnel resterait soumis aux lois agraires de l’an 7).
Pnei Moshe non traduit
דבית שמאי היא. הא דאמרינן דמשום קנס נותן את כל הנוגעות בארץ לעניים ואע''ג דאין הכל לקט מ''מ ב''ד הפקירו את שלו לעניים וכב''ש אתיא דאמרי' לקמן בריש פ''ו דהפקר לעניים הוי הפקר:
א''ל ר' יסא שמענו שהוא פטור ממעשרות. בתמיה וכי שמענו שיהא פטור ממעשרות אלא לד''ה הוא משום קנס כדאמר לקמן דלב''ה אה''נ דעניים מעשרין ואוכלין ואיידי דבעי לאתויי להא דלקמן וכמו שהוא שנוי בפ''ק דשקלים לא אסיק למילתיה עד לבסוף וה''ג בשקלים. מנין שהפקר ב''ד הפקר דכתיב וכו':
מנין שהוא פטור ממעשרות כשאר הפקר.
שמע לה מן הדא. דהפקר ב''ד ג''כ פטור ממעשרות דתנינן אין מעברין את השנה בשביעית כדאמרינן בפ''ו דנדרים ובפ''ק דסנהדרין ובכמה מקומו' לפי שמאריכין עליהן איסור עבודת קרקע ולא במוצאי שביעי' כדמפרש טעמא לקמן.
ואם עברוה הרי זו מעוברת. והשתא מדקאמר דבדיעבד ה''ז מעוברת וכי בחודש אחד שהב''ד מוסיף על השנה לא מפרישין המעשרות שהרי שנת שביעית פטורה מן המעשרות אלמא דהפקר ב''ד הוי הפקר ופטור ממעשרות.
עד כדון שביעית. דאיכא נמי טעמא דאין מעברין לכתחילה שלא להפקיע חודש אחד יותר מן המעשרות:
מוצאי שביעית מנין. כלומר מ''ט ובשקלים גריס מוצאי שביעית מאי דהא שמינית חייבת במעשרות ואמאי אין מעברין לכתחילה:
שלא לרבות באיסור חדש. לפי שהישן כלה וכשמעברין בשמינית מאריכין עליהן איסור חדש:
רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם רִבִּי אַבָּהוּ הָדָא דְּתֵימַר עַד שֶׁלֹּא הִתִּיר רִבִּי לְהָבִיא יֶרֶק מִחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ. אֲבָל מִשֶּׁהִתִּיר רִבִּי לְהָבִיא יֶרֶק מִחוּצָה לָאָרֶץ הִיא שְׁבִיעִית הִיא שְׁנֵי שָׁבוּעַ. תַּנִּי אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה לֹא בִשְׁבִיעִית אֶלָּא בִשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ וְאִם עִבְּרוּהָ הֲרֵי זוּ מְעוּבֶּרֶת. אָמַר רִבִּי מָנָא הָדָא דְתֵימַר בָּרִאשׁוֹנָה שֶׁהָיוּ הַשָׁנִים כְּסִדְרָן. אֲבָל עַכְשָׁיו שֶׁאֵין הַשָׁנִים כְּסִדְרָן הִיא שְׁבִיעִית הִיא שְׁנֵי שָׁבוּעַ.
Traduction
R. Zeira dit au nom de R. Abahou (271)''Voir même série, (Sheviit 6, 4) ( 37a); (Sanhedrin 1, 2) ( 18d).'': la défense d’augmenter l’année d’un mois n’était applicable toutefois qu’aussi longtemps que, selon Rabbi il n’était pas permis d’importer en Palestine des légumineux provenant de l’extérieur (par crainte d’une confusion entre les produits du dehors et ceux de l’intérieur du pays; il ne fallait donc pas prolonger la défense); mais du moment où Rabbi autorisa ce transport, il importait peu que ce soit la 7ème année, ou une des autres années de la période agraire (il n’y aurait plus de motif pour ne pas la prolonger). On a enseigné: on ne rend pas l’année embolismique, ni si elle est une 7ème année agraire, ni si elle est la suivante ou 8ème, mais on choisit pour cela une des autres années de la période; cependant, si le tribunal l’a déclaré ainsi, ce sera admis pour tous. Toutefois, dit R. Mena, cela n’avait été dit qu’en principe, lorsque les années de la vie étaient uniformes (272)''Le terme employé ici peut signifier régulier; il s'agit peut-être des années régulières lunaires ayant 355 jours.'' (que chacun cultivait la terre en paix): mais depuis qu’elles ne le sont plus (qu’Israël est dépossédé), il est indifférent que ce soit en la 7ème année, ou une des autres.
Pnei Moshe non traduit
הדא דתימר. דאין מעברין בשביעית:
אבל משהתיר רבי להביא ירק בשביעית מח''ל לארץ כדאמרינן לקמן פ''ו דשביעית הלכה ד':
היא שביעית היא שאר שני שבוע. הואיל ושכיחי מח''ל בארץ אין חילוק בין שביעית לשאר שני שבוע ומעברין:
הדא דתימר בראשונה. שהיו השנים כסדרן:
שהיו כתיקנן. בבישול התבוא' והפירו' בזמנן ואז היו מקפידין בעיבור השנה בשביעית ובמוצאי שביעי' מטעמא דאמרינן אבל עכשיו שאין השנים כתיקנן ופעמים מתאחרין להתבשל התבואה והפירות אין חילוק בין שביעית לבין שאר שני שבוע ומעברין לפי צורך הזמן וכן תנינן בברייתא דשל בית ר''ג עברוה במוצ''ש מיד:
תַּנִּי שֶׁל בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל עִבְּרוּהָ בְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִיָּד אָמַר רִבִּי אָבִין מִן הָדָא לֵית אַתְּ שְׁמַע מִינָהּ כְּלוּם שְׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב. שָׁמְרֵהוּ עַד שֶׁיָּבוֹא בְחִידּוּשׁוֹ.
Traduction
On a aussi enseigné, chez R. Gamliel (273)Voir Babli, Sanhedrin 12a., que l’addition d’un mois embolismique avait lieu dans l’année qui suit la 7ème ou repos agraire (elle est admise aussitôt après, car depuis cette fixation le temple de Jérusalem est détruit). Il n’y a rien à conclure de l’addition embolismique pour l’abandon au public, dit R. Abin (selon lequel toute addition peut avoir lieu indifféremment, en vertu d’un texte de la loi). Comme il est dit (Dt 16, 1): observe le mois des épis (le premier), il faut le garder jusqu’à ce qu’ait lieu le retour des produits dans toute leur nouveauté et fraîcheur (et, au lieu de le redoubler, on redouble le mois précédent, Adar (274)Voir notre Almanach perpétuel hébreu français. Avant-propos., lorsqu’il y a lieu d’établir une intercalation de mois embolismique).
Pnei Moshe non traduit
א''ר אבין וכו'. וכן הוא בשקלים שם. כלומר דר' אבין מדחי לה להא דמייתי ראיה דהפקר ב''ד פטור מן המעשרות מעיבור השנה בשביעית וקאמר דאין מן הדא לית את ש''מ כלום דשאני התם דיש לעיבור השנה רמז מן התוד' דכתיב שמור את חודש אביב שמרהו עד שיהא בחידושו שיהא החודש הזה בזמן אביב ולפיכך אף בשביעית אם עברוה לצורך מעוברת ולעול' בעלמא אין הפקר ב''ד פוטר ממעשרות:
וַיי דָא אֲמַר דָּא גָּדִישׁ שֶׁלֹּא לוּקָט תַּחְתָּיו. רִבִי מָנָא בְּשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ דְּבֵית שַׁמַּאי. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יָסָא שָׁמַעְנוּ דִבְרֵי הַכֹּל הִיא מִשּׁוּם קְנָס. וּכְבֵית הִלֵּל עֲנִייִם מְעַשְּׂרִים וְאוֹכְלִין.
Traduction
Qui est-ce qui, dans notre Mishna, dit qu’en cas d’amoncellement du blé sur un espace où les pauvres n’ont pas encore glané, on leur doit tout ce qui touche à la terre immédiatement (sans prélever de dîme)? C’est, d’après R. Mena au nom de R. Simon b. Lakish, un avis conforme à ce que dit Shammaï plus loin (6, 1), (car, d’après Shammaï seul, l’abandon fait exclusivement aux pauvres est admissible et dispensé des dîmes). R. Yossé dit: nous avons appris qu’il est dispensé de la dîme; c’est donc conforme à l’avis de tous, et la règle de la Mishna est imposée à titre d’amende (donc, le tribunal peut déclarer la dispense). L’école de Hillel dit (selon R. Mena précité) que les pauvres devront en prélever la dîme avant d’en manger (l’abandon aux pauvres seuls étant nul). R. Zeira ou R. Abahou dit au nom de R. Yohanan: lorsque la Mishna prescrit de donner aux pauvres le déchet approximatif, la proportion exige que ce soit 4 cabs par mesure appelée cour (le quart).
Pnei Moshe non traduit
והיידא אמר דא. ומהיכן שמענו זה דהפקר ב''ד פוטר ממעשר:
דא. מהאי מתני' שמענו גדיש וכו' וקאמר ר' מנא דב''ש היא אלמא דמשום הפקר ב''ד נגעו בה והוי כשאר הפקר ופטור ממעשרות.
א''ל ר' יסא שמענו שהוא פטור ממעשרו'. בתמיה והשתא מסיק לה למילתיה דר' יסא דלעיל. כלומר וכי שמענו ממתני' דפטור הוא ממעשר מה שנותן להעניים:
ד''ה היא משום קנס וכב''ה וכו'. כלומר הא דנותן הכל לעניים לד''ה הוא ומשום קנס שהגדיש על הלקט של עניים ולב''ה דסברי דהפקר כי האי שאינו אלא לעניים לאו הפקר הוא לפוטרו מן המעשר אה''נ דעניים מעשרין ואוכלין דאותן שאינם לקט ממש מתחייבין במעשר וכיון שנתערבו מעשרין את הכל ואכתי לא שמעינן מידי נמי ממתני' דהפקר ב''ד פוטר מן המעשרות:
רִבִּי זְעִירָא רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן אַרְבַּעַת קַבִּין לְכוֹר. רִבִּי זְעִירָא בְּעִי קוֹמֵי רִבִּי אַבָּהוּ אַרְבַּעַת קַבִּין לְכוֹר אוֹ לְבֵית כּוֹר. אָמַר לֵיהּ לְבֵית כּוֹר. תַּמָּן תַּנֵּינָן מַה קִיצְבָה כְּרִי אֶלָּה אִם כֵּן יֵשׁ בָּהּ כְּדֵי נִיפְלָה. אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ בְּנוֹפֵל לָהּ כְּדֵי לְזוֹרְעָהּ וְכָא הוּא אָמַר הָכֵן.
Traduction
⁠—Mais, demanda R. Zeira en présence de R. Abahou, est-ce que l’on entend qu’il faut laisser quatre cabs par chaque cour récolté, ou est-ce seulement pour un espace de terrain pouvant fournir cette quantité? La proportion est établie, lui fut-il répondu, d’après un tel espace. On a enseigné ailleurs (275)Mischna, IVe partie, (Baba Metsia 9, 5), et cf. ci-après, (Kilayim 2, 2): selon R. Juda quelle doit être la mesure du rendement minimum d’un champ affermé (pour être contraint de le cultiver)? Au moins l’équivalent de la semence qui y a été jetée. Selon R. Abahou, il faut qu’il y soit tombé assez pour l’ensemencer. Comment se fait-il qu’ici l’on détermine la mesure précise (4 cabs par cour), tandis que là on parle de l’équivalent aux semences? (la question n’est pas résolue).
Pnei Moshe non traduit
ארבעת קבין לכור. לפרש דברי רשב''ג במתני' קאמר דכדי נפילה הוא ד' קבין לכור.
לכור או לבית כור. אם השיעור ד' קבין לכור תבואה שלכל כור תבואה שלוקט מן השדה נותן ד' קבין לעניים או לבית כור זרע קאמר דלשדה שזרעו בה כור נותן ד' קבין:
תמן תנינן. פ''ט דב''מ המקבל שדה מחבירו ולא עשתה אם יש בה כדי להעמיד כרי חייב ליטפל בה א''ר יהודה מה קצבה בכרי אלא אם יש בה כדי נפילה ומפרש התם ר' אבהו בנופל בה כדי לזורעה כלומר אם עשתה כל כך שיכול לזרוע בה לשנה הבאה חייב להיטפל בה אלמא דבכדי נפיל' אתבואה קאי שזורעין בה והכא הוא אומר הכן בתמיה דמפרש לכור על מקום בית כור זרע וא''כ בכדי נפילה מה שראוי ליפול בדרך קצירה הוא ולא משני מידי:
Peah
Daf 25b
הלכה: אֵי זוּ הִיא 25b קָמָה שֶׁהִיא מַצֶּלֶת אֶת הַקָּמָה. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כְּהָדָא דִתַנֵּינָן שִׁבּוֹלֶת שֶׁבְּקָצִיר וְרֹאשָׁהּ מַגִּיעַ לָקָּמָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי וְהוּא שֶׁיְּהֵא הַקָּצִיר סוֹבְבָהּ וְהוּא שֶׁיְּהֵא רֹאשָׁהּ מַגִּיעַ לַקָּמָה וְהוּא שֶׁתְּהֵא יְכוּלָה לְהִיקָּצֵר אִם הַקָּמָה. הָיְתָה יְכוֹלָה לְהִיקָּצֵר אִם הַקָּמָה וְאֵין הַקָּמָה יְכוֹלָה לְהִיקָּצֵר עִמָהּ נִיצּוֹלֶת. הָיוּ שְׁתַּיִם הַפְּנִימִית יְכוֹלָה לְהִיקָּצֵר עִם הַקָּמָה הַחִיצוֹנָה וְאֵין הַחִיצוֹנָה יְכוֹלָה לְהִיקָּצֵר עִם הַקָּמָה הַפְּנִימִית נִיצּוֹלֶת וּמַצֶּלֶת.
Traduction
Dans quel cas des épis debout peuvent-ils en protéger d’autres (278)Comp. Ci-après, (6, 7) (contre le droit des pauvres)? Au cas, dit R. Yohanan, cité par notre Mishna, savoir lorsqu’il reste dans un champ moissonné un épi non coupé mis en contact avec une gerbe par le bout de la tige. R. Yossé exige les conditions suivantes: que tout l’espace autour de cet épi soit moissonné, que le bout de la tige touche la gerbe sur pied et qu’il soit possible de le couper avec le reste (279)Sans quoi, la loi d'oubli n'a pas lieu d'être.. Si cet épi isolé est penché de façon à pouvoir être coupé avec le reste, bien que l’on ne puisse pas (à l’inverse) couper tout le reste en même temps que lui (du même coup de faux), il reste pourtant maintenu au propriétaire. Si deux épis sont placés l’un devant l’autre, dont l’un du rang intérieur (par rapport à la gerbe) pourrait être coupé avec tout ce qui est sur pied, mais dont l’autre ou extérieur est trop éloigné pour être coupé en même temps, celui-ci est préservé de l’atteinte des pauvres pour le blé sur pieds et protège même l’épi qu’il touche.
Pnei Moshe non traduit
גמ' איזו היא קמה שהיא מצלת את הקמה. כדתנן בפ' דלקמן גבי שכחה הקמה מצלת את העומר ואת הקמה שאם שכח את העומר או את הקמה והיתה קמה אחרת אצליהם שלא שכח אותה מצלת היא על העומר ועל הקמה השכוחים דלא הוו שכחה:
כהדא דתנינן שבולת של קציר וכו'. כלומר כדתנן גבי לקט וה''ה לענין שכחה שאם אותה הקמה היו ראשי השבלים שלה מגיעים להקמה שאינה שכוחה אז מצלת היא אותה:
והוא שיהא הקציר סובבה וכו'. אשבולת דמתני' קאי וכלומר דאם הקציר סובבה שקצר כל סביבות אותה השבולת והיא לבדה לא נקצרה בכה''ג הוא דבעינן והוא שיהא ראשה מגיע לקמה וכן שתהא יכולה להקצר עמה דאז היא של בעה''ב ואם לאו הרי היא של עניים הואיל וקצר סביבותיה והיא נשארת לבדה אבל אם אין הקציר סובבה לעולם היא של בעה''ב דהרי יש כאן עוד שבלים אחרות בצדה ויקצור אותן אח''כ כאחת:
היתה יכולה להקצר עם הקמה. אם כשקוצר את הקמה יכולה השבולת ג''כ להקצר עמה אבל אם הוא קוצר השבולת מצדה השני אין הקמה יכולה להקצר עמה אפ''ה היא נצולת דמכיון שהיא יכולה להקצר עם הקמה כמחוברת לקמה היא והרי היא של בעה''ב:
היו שתים הפנימית יכולה להקצר עם הקמה החיצונה. כלומר הפנימית שהיא סמוכה להקמה יכולה להקצר עם הקמה וכן עם השבולת החיצונה:
ואין החיצונה יכולה להקצר עם הקמה. אבל השבולת החיצונה אינה יכולה להקצר עם הקמה:
הפנימית ניצולת ומצלת. דכיון דמיהת יכולה החיצונה להקצר עם הפנימית שבצדה הלכך הפנימית שהיא יכולה להקצר עם הקמה וגם עם החיצונה ניצולת היא עם הקמה ומצית ג''כ להחיצונה עמה:
אָמַר רִבִּי הוֹשַׁעְיָא רוֹמֵס הָיִיתִי זֵיתִים עִם רִבִּי חִייָא הַגָּדוֹל וְאָמַר לִי כָּל זַיִת שֶׁאַתְּ יָכוֹל לִפְשׁוֹט יָֽדְךָ וְלִיטְלוֹ אֵינוֹ שִׁכְחָה. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כֵּיוָן שֶׁעָבַר עָלָיו וּשְׁכָחוֹ הֲרֵי זֶה שִׁכְחָה. מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רִבִּי הוֹשַׁעְיָא שִׁבּוֹלֶת שֶׁל קָצִיר וְרֹאשָׁהּ מַגִּיעַ לָקָּמָה. שִׁבּוֹלֶת שֶׁבְּקָצִיר אֵינוֹ יָכוֹל לִפְשׁוֹט יָדוֹ וְלִיטְלָהּ. רִבִּי לָא בְשֵׁם רִבִּי הוֹשַׁעְיָא בְּאוּמָן הַשֵּׁנִי אָֽמְרוּ.
Traduction
R. Oshia dit (280)Ci-après, (6, 3) et 4 ( 19c).: lorsque j’ai recueilli des olives avec R. Hiya le grand, il m’a dit que toute olive oubliée pouvant être prise à la main (sans se déplacer) n’est pas considérée comme oubli appartenant aux pauvres; selon R. Yohanan, au contraire, dès que l’on a passé devant elle sans la cueillir, l’oubli est réel. Notre Mishna contredit évidemment l’avis de R. Oshia, puisqu’elle attribue au propriétaire tout épi debout, isolé dans un champ moissonné, s’il est en contact avec du blé sur pied; or, cet épi isolé n’est-il pas assez proche pour qu’en étendant la main on puisse le prendre? (Et cependant on ne le considère pas comme oubli: A quoi bon le préserver par le blé?) R. Ila, au nom de R. Oshia, dit qu’elle diffère en ceci: ce qui a été enseigné au sujet du droit d’oubli s’applique à une 2ème rangée, en dehors de celle qui est déjà coupée (son oubli étant plus évident, la faculté d’étendre la main ne suffit pas pour la préservation).
Pnei Moshe non traduit
רומס הייתי זתים. כשהייתי עוסק ברמיסת ודריסת הזתים עם ר' חייא הגדול אמר לי דין הזה של שכחת הזתים:
כל זית שאת יכול ליפשט ידו וליטלו. אם מסק את זיתו ושכח לאיזה זיתים על האילן ולאחר שעבר הימנו נזכר אם הוא במקום שיכול לפשוט את ידו וליטול אותו זית אינו שכחה כדתנן לקמן בסוף פ''ז גבי עריס והכי מייתי ליה נמי התם:
ר' יוחנן. פליג דמכיון שעבר עליו ושכחו ה''ז שכחה אע''פ שנזכר במקום שיכול לפשוט את ידו וליטלו:
מתני' דידן פליגא על ר' הושעיא. דקתני שבולת של קציר שראשה מגיע לקמה אם נקצרת עם הקמה הרי היא של בעה''ב ואם לאו הרי היא של עניים:
שבולת שבקציר אינו יכול לפשוט את ידה וליטלה. בתמיה הא אף שאין ראשה מגיע להקמה ואינה נקצרת עמה אעפ''כ יכול הוא לפשוט את ידו וליטלה ואפ''ה קאמר דהיא של עניים וקשיא לר' הושעיא דמ''ש לקט משכחה:
ומשני ר' לא בשם ר' הושעיא דבאומן השני שנו שקצר את אומן ושורה הראשונה וכן השניה ובאומן השני' היתה השבולת שנשארה מלקצור והיא רחוקה מהקמה שבצדה ואין יכול להגיע אף בפשיטות ידו:
דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לְהַצִּיל וּשְׁכָחוֹ מַהוּ שֶׁיֵּעָשֶׂה שִׁכְחָה. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא עִימֵּר אֶת הָרִאשׁוֹן וְאֶת הַשֵּׁנִי וְאֶת הַשְּׁלִישִׁי וְשָׁכַח אֶת הָרְבִיעִי. אִת תְּנָיֵי תַּנִּי אִם נָטַל אֶת הַחֲמִישִׁי הֲרֵי זוּ שִׁכְחָה. וְאִית תְּנָיֵי תַּנִּי אִם שָׁהָא לִיטּוֹל הַחֲמִישִׁי הֲרֵי זוּ שִׁכְחָה. אָמַר רִבִּי בּוּן בַּר חִייָא מָאן דְּאָמַר נָטַל אֶת הַחֲמִישִׁי בִּשֶׁיֵּשׁ שָׁם שִׁישִׁי. מָאן דְּאָמַר אִם שָׁהָא לִיטּוֹל אֶת הַחֲמִישִׁי בִּשֶׁאֵין שָׁם שִׁישִׁי. אִם עַד שֶׁלֹּא נָטַל אֶת הַחֲמִישִׁי לֹא נִרְאֶה לוֹ הָרְבִיעִית לִידוֹן כְּשׁוּרָה. הָדָא אָֽמְרָה דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לְהִצֹּיל וּשְׁכָחוֹ הֲרֵי הוּא שִׁכְחָה.
Traduction
Si l’on a oublié un épi qui pouvait être retiré (par suite du blé qui est debout), qu’en advient-il si on l’oublie de nouveau plus tard? On peut déduire la réponse de ce qui suit: si l’on a mis en gerbes les épis coupés du premier, du second et du troisième rang, et que l’on oublie le quatrième, cet oubli n’est réel (il revient aux pauvres), selon l’avis des uns, que lorsque le propriétaire a ramassé les blés du 5ème rang (dès lors, le rang précédent est abandonné); selon l’avis d’autres rabbins, l’oubli est constaté légalement dès que le propriétaire a attendu un instant avant de ramasser les produits du 5ème rang (cet intervalle d’attente suffit pour l’abandon). Or, R. Aboun b. Hiya dit: la règle indiquée par celui qui est d’avis que la loi sur l’oubli est seulement applicable lorsqu’on a amassé le 5ème rang, est vrai au cas (281)Il y restait donc, après le 3ème rang, 3 autres à cueillir: c'est trop pour qu'il y ait oubli légal du 4ème rang. où l’on a un 6ème rang à cueillir; celui qui met pour conditions un intervalle d’attente avant de cueillir le 5ème rang ne suppose pas l’existence du sixième (282)Comme il ne reste alors que 2 rangs, le 4ème est oublié dès que l'on a attendu avant de couper le reste.. Donc, au cas seul, où l’on s’en souvient avant d’avoir pris les produits du 5ème rang, la loi sur l’oubli n’a pas lieu d’être; pourquoi la préservation n’est-elle pas maintenue, puisqu’avant ce moment l’on considérait le 4ème rang comme digne d’être compté à ce titre?
Pnei Moshe non traduit
דבר שהוא ראוי להציל. כלומר בשעת העימור ראוי הוא להציל ולומר בו שלא מחמת שכחה הניחו וכגוונא דלקמן ואם אח''כ שכחו מהו שיעשה שכחה מי נימא דהואיל וכתיב כי תקצור קצירך ושכחת עומר וגו' משמע דבשעת עימור תליא מילתא אם שכחת כשעשית העומרין לא תשוב לקחתו אבל אם בשעת העימור איכא למיתלי דלא שכחו שוב אין שכחה שלאחר כן שכחה ונ''מ שאם חזר ונזכר אחר זה יכול הוא ליקחו או דילמא מכיון ששכחו ואפי' אחר העימור תורת שכחה עליו ואפי' חזר ונזכר אח''כ קרינן ביה לא תשוב לקחתו.
נשמעינה מן הדא. ברייתא דתנינן אם עימר את עומר הראשון וכן את השני ואת השלישי ונטלו וכשבא לעמור מהם ולהלן שכח את הרביעי והלך הימנו:
אית תניי תני אם נטל את החמישי. כלומר אם אחר שעמר את החמישי ונטלו אז אמרינן דהרביעי ה''ז שכחה דהא חזינן דנטל את החמישי שהוא להלן וא''כ שוב לא יכול ליטול את הרביעי דקרינן ביה לא תשוב לקחתו:
ואית תניי תני. דאע''פ שלא נטל עדיין להחמישי אלא ששהא בכדי ליטול החמישי כבר מחשבינן הרביעי שהיא שכחה:
א''ר בון וכו' כלומר וא''ר בון עלה דלא פליגי הני תנאי אלא מ''ד נטל את החמישי בשיש שם ששי. שעימר עוד לעומר ששי והלכך דוקא אם נטל החמישי אז מחשבינן עומר הרביעי לשכחה שהרי הניחו ולא נטלו ונטל את החמישי אבל אם עדיין לא נטלו להחמישי אין כאן תורת שכחה להרביעי משום דאיכא למימר מה שלא נטלו לאו משום ששכחו אלא דבתחלה נטל הראשון והשני והשלישי ועכשיו רוצה להתחיל השורה מן הששי וליטלו ואח''כ להחמישי ולהרביעי דשורות שורות של ג' ג' הוא נוטל ופעם מתחיל מצד הזה ליטול כסדרן ופעם מצד השני:
ומ''ד אם שהה ליטול את החמישי. ולא בעינן עד שיטלו ממש:
בשאין שם ששי. מיירי דכיון דליכא אלא חמשה עמרים והוא הניח הרביעי ולא נטלו והלך לו לעומר החמישי אע''פ שעדיין לא נטל להחמישי אלא ששהה כדי ליטלו קרינן בהרביעי לא תשוב לקחתו דהכא ליכא למימר שרוצה לעשות שורה אחרת ולהתחיל מצד השני שהרי אין כאן שורה של שלשה כמו בשורה הראשונה והלכך לא תלינן בכה''ג דדעתו לעשות שורה אחרת אלא מששהא כדי ליטלו והיינו משעבר מהרביעי והלך לו להחמישי דזהו השהות כדי ליטלו כבר יש תורת שכחה על הרביעי:
אם עד שלא נטל את החמישי לא כבר נראה לו הרביעית לידון בשורה. בתמיה. השתא פשיט לה להבעיא וכלומר דאי ס''ד דבר שהוא ראוי להציל בשעת העימור מציל הוא דלא ליהוי שכחה ואפי' שכחו אח''כ דעיקר מה שהקפידה התורה על שעת העימור והנחתן הוא א''כ קשיא אמאי דא''ר בון דביש כאן ששי אז אם נטל החמישי הוי שכחה לכ''ע וכטעמא דאמרן הא הכא כשהניח את הרביעי מיהת ראוי להציל היה שהרי יש כאן ששה ואיכא למיתלי דמה שהניח הרביעי לא משום שכחה הואי. אלא דעתיד לעשות שורה אחרת ולהתחיל מהששי ונראה היה הרביעי לידון בשורה זו וא''כ אפי' נטל החמישי אח''כ לא ליהוי שכחה דהא בשעת העימור ראוי היה הרביעי להחשב בשורה השניה ואת אמרת דבשעת העימור תליא מילתא הואיל וראוי להציל היה אלא ע''כ הדה אמרה דאף שהוא דבר ראוי להציל בשעת העימור אפי' אם שכח אח''כ הרי הוא שכחה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source